פרסום הוא בראש ובראשונה תחום עיסקי המשרת אינטרסים של גורמים המעוניינים להשפיע עלינו, הצרכנים. לגרום לנו לחשוב, להרגיש, לפעול באופן שיועיל לאותם גורמים. כדי להביא לתוצאות עושים בפרסום פעולות ונוקטים אמצעים מתחומים שמקובל לראות בהם בעלי השפעה, ברמת עצימות כזו או אחרת. ידוע שבמקרים רבים לא קל להתגונן נגד חלק מהאמצעים הננקטים, ובמיוחד רגישים להשפעה זו הם מי שמשתייכים לאוכלוסיות שכושר השיפוט שלהם אינו מפותח דיו. בעיקר ילדים, בני נוער, קשישים ועוד. עובדות אלה אמורות להטיל על העוסקים בתחום רמה גבוהה של אחריות ורגישות. אז אמורות.
כללי
אני באמת פרנואיד או שרודפים אחרי? או: איזה קשר יש בין “חרבות ברזל” ופרסומת לזארה?
שמעו סיפור.
מרקס אנד ספנסר, רשת הקמעונאות הבריטית פרסמה פוסט באינסטגרם לרגל חג המולד. התמונה מראה אח בוערת וגזרי נייר בצבעים לבן, ירוק ואדום, חלקם עולים באש. התמונה היא פריים מתוך תשדיר הפרסומת של החברה. הטקסט המלווה, בתרגום חופשי וחד מגדרי, כדי לפשט את הכתיבה: “בחג מולד זה, עשי רק מה שאת אוהבת… כמו לומר לא לכובעי נייר (על אף שאנחנו, אם להיות כנים, משוחדים)”.
יש סוף אופטימי, או: הנושא הוא בעצם הדרה ותיקונה.
בדיוק השבוע חזר לטלוויזיה הקמפיין המופרך והציני של המוסד לביטוח לאומי, בו מבקש מאיתנו המוסד הנ”ל לתת כבוד למבוגרים, במקום לדאוג להם לקצבת זקנה ראויה. והנה, בדיוק בשבוע זה התפרסמו ממצאים של מחקר נוסף, המוכיח עד כמה תעשיית הפרסום מדירה זקנים. או במילים אחרות אייג’יזם, מילה נעימה לאוזן יותר מאשר גזענות כלפי זקנים.
המחקר הפעם הוא של קריאטיב X, פלטפורמה לריכוז וניתוח קריאטיב על בסיס דאטה. באמצעות כלי הניתוח של קריאטיב X, הם מנסים להעריך את השפעת תוכן הפרסומת על ביצועיה על בסיס דאטה.
מיתרונות הפרישה, או: לכמה פרסומות אנחנו באמת נחשפים?
לכמה מסרים פרסומיים נחשף כל יצור אנוש בעולם המערבי במשך יום? שאלה חשובה ביותר. שאלה שצריכה ללוות את העוסקים בפרסום בכל רגע ורגע. את מתכנן המדיה שאלה זו צריכה להעסיק. שכן אם מדובר במספר גדול מאד, הרי שעליו לגרום לכך, שהמסר הפרסומי יצליח להיות זה שפוגש את צרכני היעד מספר רב של פעמים. גם את איש הקריאטיב השאלה צריכה להעסיק. שכן אם אכן מספר החשיפות לכלל הפרסומות הוא גדול, הפתרון הקריאטיבי, אותו הוא מציע, צריך להיות זה שיבלוט על רקע שאר המסרים. אכן, מובן מאליו.
פירורי פוסטים שאסור להשאיר לאחרי פסח, או: אפשר לעשות ביעור חמץ למחשבות?
ערב פסח, מצווה לבער את החמץ. ואכן בסדקים של המחשב הצטברו מספר פירורי פוסטים. קטעי טקסט לא גדולים ולא שלמים, שאינם ראויים לפרסום בפני עצמם. אבל בדיקת החמץ עם הנר גילתה אותם מוחבאים, וחיש קל טאטאה אותם הנוצה, ושוב לא היה אפשר להתעלם מהם. לשמור אותם? אי אפשר שכן אז הם יהיו חמץ שעבר עליו … להמשך קריאה
סיפור מהפרה היסטוריה; או מי בכלל כתב טקסטים למודעות לפני שהיו קופירייטרים?
המחצית השניה של שנת 1863. העיתונים העבריים הראשונים, חבצלת והלבנון, מתחילים להופיע, ואיתם מתחילות להופיע מודעות. תחילה מודעות עצמיות של המו”לים של העיתונים ואחריהן מתחילות להתפרסם מודעות מסחריות. נולד פרסום בארץ ישראל. מי כותב את הטקסטים, את הקופי, של המודעות? באיזו מסגרת? במשך כשישים שנה, עד שנת 1922 אין בכלל משרדי פרסום. לכל עיתון וכתב-עת … להמשך קריאה