כללי

חג המולד אמנם כבר מזמן מאחורינו, אבל הסיפור הזה הוא אקטואלי. במיוחד לאחר פרסום הכתבה ב- The Marker (22.2.2018) אודות קמפיין הפרסומת לתפוצ’יפס, אשר כוונה (גם אם לא בלעדית) אל תלמידים ובני נוער, ועוד יותר במיוחד לאור התשובה הצינית משהו של “שטראוס”.
אנחנו, בני ישראל, איננו מכירים מקרוב ובאופן אישי את סנטה קלאוס. שמענו עליו מרכילויות וסיפורים. אומרים עליו הרבה דברים טובים: הוא גר בקוטב הצפוני ומגיע אחת לשנה, בחג המולד, על גבי מזחלת רתומה לאילי הצפון, כשעל שכמו הרחבה שק מלא מתנות לכל הילדים שהיו טובים במהלך השנה שחלפה. שמנמן, סמוק לחיים, לבוש חליפת בגדים אדומה, חגור חגורת עור רחבה וחבוש מצנפת אדומה שוליה לבנים. הו-הו-הו כמה אוהבים אותו את סנטה.
אבל קלאוס הקדוש, כן זה שמו, בדמותו המוכרת כל כך, הוא לא הקדוש קלאוס הדתי האמיתי. (דתי ואמיתי, אוקסימורון). קלאוס הקדוש, שהחודש ימלאו 1740 שנה להולדתו, היה איש כנסיה באסיה הקטנה. לאחר מותו הוכרז קדוש הממונה על המלחים, הסוחרים, הקשתים, יצרני הבירה, הגנבים המתחרטים, המשכונאים, הסטודנטים וכן, גם על הילדים. הרבה אחריות. קלאוס הקדוש נהג לתת מתנות בסתר. בכך הוא היווה מודל חיקוי לדמותו של קלאוס הקדוש המודרני. אבל כפי שניתן ללמוד מתמונתו של הקדוש, אין שום דמיון במראה לסנטה קלאוס של ימינו. באירופה נהגו לצייר את סנטה קלאוס בדמות של צייד רזה וגבוה לבוש אדרת עור ומצנפת עור מחודדת ונושא אמתחת עור על גבו, דמות די מפחידה, יש לומר, או כדמותו של גמד מרושע.
למראה של סנטה קלאוס, המוכר והידוע כיום, ניתן למצוא שני הסברים. האחד תמים, השני ציני. ושוחרי תיאוריות הקונספירציה יחברו את שני ההסברים לאחד חזק שמגלם בתוכו ניצול ציני של תמימות.

להמשך קריאה

על רקע שלל פרסומות בנאליות המשודרות על המרקעים, במקלטי הרדיו ועל שלטי החוצות, זוהרת ומבריקה הפרסומת החדשה ליופלה “קח דקה”. פרסומת שעם הצפייה החוזרת ונשנית בה מתגלה עד כמה זו פרסומת מוצלחת.

כשאומרים: “זו פרסומת טובה”, איך מנמקים? ובכן, יש שתי גישות להנמקת ההגדרה של פרסומת טובה. ישנה הגישה הבנאלית (פעם שניה אותה מילה, אבל אין ברירה). על פי גישה זו הנימוקים יהיו אחד או יותר מהמשפטים המשכנעים הבאים: “מדברת אלי”, “עשתה לי וואו”, “עושה את העבודה”, “זכירה, קליטה, אפקטיבית”, “הפיקו אותה אצלנו במשרד”, “אני מכיר את הקופי”, וכדומה.

ישנה הגישה המקצועית, הדידקטית, אותה לומד כל סטודנט שלומד את הקורס “יסודות הפרסום”, ואותה הוא שוכח דקה אחר כך. על פי הגישה המקצועית, יש לבחון פרסומת על פי שלוש אמות מידה: א. המרכיב האסטרטגי, ב. המרכיב הקריאטיבי, ג. המרכיב ההפקתי.

הפרסומת ל”יופלה” צולחת את שלוש אמות מידה אלה בצורה מושלמת.

להמשך קריאה

היום, יום ראשון הראשון בחודש פברואר, היום הוא “סופר סנדיי”. היום משוחק בארצות הברית “משחק הגמר” בפוטבול בין אלופת הליגה הנקראת AFC ובין אלופת הליגה הנקראת NFC, משחק ה”סופרבול” (SUPERBOWL). לסופרבול, כאירוע פרסום ייחודי, יוקדש פוסט משלו. היום הוא גם יום הזיכרון ה- 34 לפרסומת “1984”, שפורסמה במשחק “סופרבול ה- 18”. הפרסומת הזכורה מאז, והנחשבת על ידי רבים כפרסומת הטובה ביותר של כל הזמנים. לרגל המאורע, יסופר כאן סיפורה האמיתי של פרסומת זו.

להמשך קריאה

ידיעה התפרסמה לאחרונה באתרי חדשות ובה סופר על השעיית קמפיין פרסום של הרשות לניירות ערך בהשתתפות מאמן הכדורסל האגדי, הפרשן הרהוט והאיש הכריזמטי פיני גרשון. מטרת הקמפיין, שכלל שני סרטונים, האחד בהשתתפותו של גרשון והשני בהשתתפותו של השף עומר מילר, היתה להביא לידיעת קהל המשקיעים והמשקיעים הפוטנציאליים את הסכנות הכרוכות בביצוע השקעות לא מפוקחות, פזיזות ובלתי שקולות. מטרה ראויה וחשובה לאור הפיתויים הרבים הנובעים מהחשיפה הרבה לה זוכות “השקעות” מרשימות במטבעות דיגיטליים, במיזמי נדל”ן ברחבי תבל ובשאר מלכודות פתאים של שוק ההון.

להמשך קריאה

אין משרד פרסום שלא שמע את המשפט: “די, נמאס, תביאו לנו משהו חדש”, או: “חייבים משהו חדש, כולם כבר ראו”.
הרי אנחנו כל כך מרוכזים בעצמנו שאנחנו שוכחים שאנשים “שם בחוץ” לא ממש מחכים לפרסומת שלנו, בכלל לא בטוח שהם בכלל נחשפו אליה, שלא לדבר על כך שספק אם הם שמו לב או הקשיבו לנאמר בה. אנחנו גם שוכחים שמשנה לשנה, שלא לומר משנים לשנים, האוכלוסיה מתחלפת. בכל פרק זמן נתון מסתלקים מהעולם כמה פרטים ומצטרפים כמה חדשים.
אבל אנחנו, כל כך מרוכזים בעצמנו. ראינו את הרעיון הראשוני, ראינו את הקמפיין בהתהוותו, ראינו את ההשקה שלו וקיבלנו דוחות על כל יום ויום של קיומו. אז נכון, נמאס.
אז היום, בפינתנו “יש גם פרסומאים שמתנהגים אחרת, אבל מה הם מבינים”, מובא סיפורה של פרסומת שלא הוחלפה ב-41 השנים האחרונות, מאז נוצרה בשנת 1975 ושודרה לראשונה בשנת 1976.

להמשך קריאה