סיפורנו מתחיל בשנת 1898 בפילדלפיה.

אליאס סט. אלמו לואיס מקים משרד פרסום בשם “ADVERTISERS’ AGENCY”. לאחר שהמשרד התרחב לסניפים במספר ערים נוספות, ולואיס התעייף, הוא מוכר את חלקו ועובר לנהל פרסום ב”צד הלקוח”. בהמשך הוא מקים בית ספר לפרסום, כתב ספרים בנושא, וניתן בהחלט לכנותו הוגה דעות בתחום הפרסום. הוא היה מאמין גדול בחשיבות הפרסום והשקיע בנושא מחשבה על עקרונות ותיאוריות. לואיס היה הראשון שטען שצרכן, באשר הוא, עובר בתהליך שלקראת קניה דרך שלוש תחנות: תשומת לב (ATTENTION), עניין (INTEREST) חשק (DESIRE). או בקיצור AID.

לרעיון הזה הקדיש לואיס מחשבה רבה, הוא פיתח ושכלל וניסח אותו בצורות שונות. שנתיים לאחר מכן הוא הוסיף למודל תחנה נוספת: פעולה (ACTION). כך נולד AIDA, אחד המודלים הידועים ביותר בתחום השיווק, המנסה להסביר את התהליך אותו עובר הצרכן, ואשר על בסיסו ניתן להחליט איזה פרסום נדרש, ואילו מסרים נדרשים כדי להשפיע על הצרכן, להביאו לשלב מתקדם יותר לקראת רכישת המותג, ובמילים אחרות, להשיג אפקטיביות. לואיס התמים, הוא לא ידע אז שהוא מדבר על מסעות ומשפכים. הוא היה איש רציני.

להמשך קריאה

חג המולד אמנם כבר מזמן מאחורינו, אבל הסיפור הזה הוא אקטואלי. במיוחד לאחר פרסום הכתבה ב- The Marker (22.2.2018) אודות קמפיין הפרסומת לתפוצ’יפס, אשר כוונה (גם אם לא בלעדית) אל תלמידים ובני נוער, ועוד יותר במיוחד לאור התשובה הצינית משהו של “שטראוס”.
אנחנו, בני ישראל, איננו מכירים מקרוב ובאופן אישי את סנטה קלאוס. שמענו עליו מרכילויות וסיפורים. אומרים עליו הרבה דברים טובים: הוא גר בקוטב הצפוני ומגיע אחת לשנה, בחג המולד, על גבי מזחלת רתומה לאילי הצפון, כשעל שכמו הרחבה שק מלא מתנות לכל הילדים שהיו טובים במהלך השנה שחלפה. שמנמן, סמוק לחיים, לבוש חליפת בגדים אדומה, חגור חגורת עור רחבה וחבוש מצנפת אדומה שוליה לבנים. הו-הו-הו כמה אוהבים אותו את סנטה.
אבל קלאוס הקדוש, כן זה שמו, בדמותו המוכרת כל כך, הוא לא הקדוש קלאוס הדתי האמיתי. (דתי ואמיתי, אוקסימורון). קלאוס הקדוש, שהחודש ימלאו 1740 שנה להולדתו, היה איש כנסיה באסיה הקטנה. לאחר מותו הוכרז קדוש הממונה על המלחים, הסוחרים, הקשתים, יצרני הבירה, הגנבים המתחרטים, המשכונאים, הסטודנטים וכן, גם על הילדים. הרבה אחריות. קלאוס הקדוש נהג לתת מתנות בסתר. בכך הוא היווה מודל חיקוי לדמותו של קלאוס הקדוש המודרני. אבל כפי שניתן ללמוד מתמונתו של הקדוש, אין שום דמיון במראה לסנטה קלאוס של ימינו. באירופה נהגו לצייר את סנטה קלאוס בדמות של צייד רזה וגבוה לבוש אדרת עור ומצנפת עור מחודדת ונושא אמתחת עור על גבו, דמות די מפחידה, יש לומר, או כדמותו של גמד מרושע.
למראה של סנטה קלאוס, המוכר והידוע כיום, ניתן למצוא שני הסברים. האחד תמים, השני ציני. ושוחרי תיאוריות הקונספירציה יחברו את שני ההסברים לאחד חזק שמגלם בתוכו ניצול ציני של תמימות.

להמשך קריאה

על רקע שלל פרסומות בנאליות המשודרות על המרקעים, במקלטי הרדיו ועל שלטי החוצות, זוהרת ומבריקה הפרסומת החדשה ליופלה “קח דקה”. פרסומת שעם הצפייה החוזרת ונשנית בה מתגלה עד כמה זו פרסומת מוצלחת.

כשאומרים: “זו פרסומת טובה”, איך מנמקים? ובכן, יש שתי גישות להנמקת ההגדרה של פרסומת טובה. ישנה הגישה הבנאלית (פעם שניה אותה מילה, אבל אין ברירה). על פי גישה זו הנימוקים יהיו אחד או יותר מהמשפטים המשכנעים הבאים: “מדברת אלי”, “עשתה לי וואו”, “עושה את העבודה”, “זכירה, קליטה, אפקטיבית”, “הפיקו אותה אצלנו במשרד”, “אני מכיר את הקופי”, וכדומה.

ישנה הגישה המקצועית, הדידקטית, אותה לומד כל סטודנט שלומד את הקורס “יסודות הפרסום”, ואותה הוא שוכח דקה אחר כך. על פי הגישה המקצועית, יש לבחון פרסומת על פי שלוש אמות מידה: א. המרכיב האסטרטגי, ב. המרכיב הקריאטיבי, ג. המרכיב ההפקתי.

הפרסומת ל”יופלה” צולחת את שלוש אמות מידה אלה בצורה מושלמת.

להמשך קריאה