RTM (Real Time Marketing) מילת קסם. כל מנהל תוכן (כך קוראים היום גם לפרסום) אורב לכל הזדמנות כדי להפציץ עם RTM, איתו יוכל לקבל תשומת לב, לייקים, שיתופים ואיזכור מפרגן בקבוצות פייסבוק רלוונטיות.
ההנחה הרווחת היא שה-RTM בא לעולם עם הופעת הדיגיטל.
גם מותג גדול נפגע מחוסר אחריות, או: איפה היו השומרים?
ושוב זה קרה.
ושוב מתעוררת השאלה על מי יש להטיל את האשם? פונקציית הקריאטיב? הפלנינג? ניהול הלקוחות? ואולי בכלל לא צוות משרד הפרסום אלא דווקא צוות המפרסם: ניהול המותג? ניהול השיווק? היכן היו צריכים להדלק נורות האזהרה? על מי מכל ממלאי וממלאות התפקידים השונים מוטלת האחריות להוות שומר או שומרת הסף של המותג ולמה הוא, ואולי דווקא היא, לא עשו את הנדרש במסגרת האחריות?
ולמה זה צריכה לחזור התופעה בה פיקחים-מתנצלים מנסים להוציא מותג מתקלה תדמיתית שחכמים-מקצועיים לא היו נותנים לו להגיע אליה? ובכלל, אפשר שתהינה אפס תקלות תדמית? כולנו בני אדם, בסך הכל.
אותן שאלות חוזרות מדי פשלה.
טויוטה יודעת דבר או שניים, או: איך דווקא כאשר לא מפרסמים שומרים על המותג?
ושוב, מותג חזק המודע לחשיבות השמירה על המותג לאורך זמן. מותג המסתכל במבט אסטרטגי רחב על מהלכי התקשורת השיווקית שלו. כזה שמוכן “להפסיד” בטווח הקצר כדי להגן על שלמותו בקרב קהלי המטרה שלו. מותג המבין ויודע לאבחן את קהל המטרה שלו, ולהדהד עמו ערכים משותפים.
פתחתי במילה “ושוב”, שכן אך לפני חצי שנה כתבתי כאן פוסט בנושא כמעט זהה, לגבי הימנעותה של באדווייזר הגדולה מפרסום במסגרת סופרבול 55 בפברואר 2021, והרווח התדמיתי אותה השיגה דווקא מכך שלא פרסמה.
בפעם זו המותג הוא טויוטה, אשר
איך אי-פרסום טוב מפרסום? או: חשיבות ה-IMC לתדמית המותג.
הרבה מאד מילים הוכברו, ועוד יוכברו, על הפרסומות של סופרבול מספר 55, ששודר החודש (פברואר 2021). דיונים בשאלה מי הפרסומת הטובה ביותר, מי המצחיקה ביותר הפוגעת והכי גרועה מתקיימים בין מומחים. כך היה תמיד לגבי סופרבול בכל הזמנים. הסופרבול הוא אירוע טלויזיוני / ספורטיבי / פרסומי / תרבותי מהגדולים בתבל, המרתק אל מסך הטלוויזיה למעלה ממאה מיליון צופים ברחבי ארצות הברית. הוא נמשך שעות ארוכות ומשובץ עשרות פרסומות. גם של מפרסמים גדולים מאד וגם של מפרסמים קטנים. אלה גם אלה משלמים עבור הזכות לפרסם במהלך המשחק סכום דמיוני של חמישה וחצי מיליון דולר לכל שלושים שניות של זמן אויר. על אספקטים שונים של הסופרבול כארוע פרסומי, כבר כתבתי בעבר כאן, וכאן.
השיח סביב הפרסומות בסופרבול נפתח שבועות לפני המשחק. הספקולציות
תחשוב כמוני או שלא תקבל כסף, או: האם מותר להשתמש בתקציב הפרסום להבעת עמדה?
מעולם לא הוזכר בישראל שמה של ניו זילנד מספר כה רב של פעמים ובתדירות כה גבוהה, כמו מאז שהתרגשה עלינו צרת הקורונה. ולא בכדי מדברים על ניו זילנד כל הזמן, יש מה ללמוד ממנה. מדינה, שמספר תושביה כמעט חמישה מיליון, מתמודדת עם התפרצות המגיפה באופן מעורר כבוד ויותר מכך מעורר קנאה. רק בסוף השבוע האחרון נערך בעיר כרייסטצ’רץ’ פסטיבל בירה מסורתי בהשתתפות חמישה עשר אלף ניו זילנדים שמחים משוחררים ממסיכות, מריחוק ומאלכוג’ל. ממשלת ניו זילנד נוקטת צעדים נוקשים והנגיף נשאר על גבולות המדינה, מבחוץ.
אבל בלוג זה אינו עוסק בנושאי בריאות ומחלות. אנחנו התכנסנו כאן לעסוק בפרסום (ומשפחתו, קרוביו ושארי בשרו). ובכן, גם בנושא זה יש מה ללמוד מניו זילנד. במיוחד בקשר בין פרסום ואתיקה, פרסום וכבוד אנושי. למקרה שיתואר בשורות אלה יש מוסר השכל מאד ברור. ואולי יותר מאחד.
רגע! האם כל הפרסום הזה נחוץ? או: מה האקדמאים האלה מבינים בכלל? – חלק ב’
בפוסט הקודם דיברנו על אפקטיביות של אמצעי פרסום מסורתיים. ויאמר האומר שאמצעים אלה הם בירידה והמלך הוא הדיגיטל, שחלקו בעוגת הפרסום הולכת ועולה. נכון הדבר, ולכן צריך לשאול את השאלה: “טוב, אז מה קורה בדיגיטל?”
נושא האפקטיביות באמצעים דיגיטליים נחקר במספר מחקרים אקדמיים. ומכיוון שתחת ההגדרה “דיגיטל” חוסים אמצעים רבים ומגוונים, יש צורך לבחון כל אחד בנפרד ואין זה נכון להקיש מאמצעי אחד למשנהו. יובאו כאן בקצרה ממצאים ומסקנות מעניינים לטעמי.