הנגשת פרסומות. נושא שאינו זוכה אצלנו לתשומת לב ולמחשבה מצד העוסקים בפרסום, מפרסמים ופרסומאים כאחד. ספק אם יש מי שנותן את דעתו לחשיבות הנגשת פרסומות וידאו בטלוויזיה ובמרשתת לבעלי מוגבלות בראיה, למרות שהנגשת פרסומות כלל לא צריכה להיות סוגיה לדיון, היא אמורה להיות מובנת מאליה. אחרי ככלות הכל, האינטרס של מפרסמים הוא למצות ככל הניתן את הקהל הפוטנציאלי למותגים שלהם, על כן אין זה סביר שיוותרו על קבוצה כל שהיא באוכלוסיה. כלומר, הם לא אמורים לוותר על בעלי מוגבלויות. היות אדם בעל מוגבלות כל שהיא אינה בהכרח פוסלת אותו מלהיות חלק מקהל מטרה למותג. הרי גם
איך רוקמים גובלן לאחור, או: יום הולדת עשרים לקמפיין מהמשובחים
המקום: שיקגו. הזמן: 1999.
במאי צעיר, בשם צ’ארלס סטון III, ביחד עם קבוצת חברים, שחקנים אפרו-אמריקאיים צעירים, משתעשע בתרגיל קומי ויוצר סרט עצמאי קצר, המתאר הווי של חבורת אפרו-אמריקאים צעירים (הם עצמם). הדמויות הן של צעירים אורבניים, משכילים, אינטליגנטיים, כנראה בעלי מקצועות חופשיים, אשר יש ביניהם קשרי קירבה וחברות עמוקה, היוצרים להם הווי ייחודי וביטויי לשון ייחודיים באמצעותם הם מתקשרים, משתעשעים ומביעים את חיבתם והתעניינותם זה בזה. בסרט, שנועד למעשה להציג את היכולות האמנותיים של הקבוצה בפני מפיקי סרטים במטרה להכנס לשוק הסרטים באורך מלא, הם נראים, כל אחד בביתו ברגעי רגיעה, צופים בטלוויזיה במשחק ספורט כלשהו או מול המחשב, שותים בירה בנחת. הסרט מציג את ההווי הפנימי של חבורת החברים, הם מתקשרים אחד אל השני בטלפון (קווי, חשוב להדגיש) ומריצים דחקה פנימית שלהם. את השאלה “מה שלומך?” הם שואלים:
מה קורה כשג’יימס בונד לא מצליח לרוץ, או: זה רק דניאל קרייג ששותה היינקן
הוא אף פעם לא מתעייף, הוא תמיד לבוש היטב, הוא שותה תמיד מרטיני מעורבב לא משוקשק, הוא תמיד יוצא “יבש” מכל צרה, הוא תמיד חטוב, הוא תמיד בכושר, הוא תמיד נחשק וכולם מכירים אותו ברחבי העולם. הוא, ג’יימס בונד. הוא כבר מזדקן, הגוף כבר לא מה שהיה פעם, לא בכושר, לא בחיטוב. הוא כבר לא. … להמשך קריאה
מה משותף לסרט פעולה, ג’ין ו-QLED של סמסונג? או: של מי הפרסומת הזו, לעזאזל?
פעם, דווקא לא לפני המון זמן, כשסטודנטים בבתי ספר לתקשורת בישראל למדו גם את יסודות הפרסום, הם למדו שאחת ההחלטות החשובות בעת העבודה על כל פרסומת היא לגבי התפקיד המיועד אותו צריכה למלא פרסומת ספציפית זו אשר ביצירתה עוסקים. הגדרת התפקיד תכתיב, מה יהיה הקריאטיב של הפרסומת בכל הקשור לאופיה, הטון והסטייל שלה, התוכן המילולי וכמותו, הפן הוויזואלי ועוד. ההחלטה תכוון אם הפרסומת תפנה להגיון של הצרכן ותציג נימוקים רציונליים לטובת המותג נשוא הפרסומת, או אולי היא תפנה לנפשו של הצרכן ותחניף לו. האם היא “תלחש” לו באוזן, בצורה אינטימית, או תצרח אליו את המסרים.
בין שלל התפקידים האפשריים שניתן להטיל על פרסומת,
סיפור קצר ומספר שאלות, או: הייתכן גם אצלנו?
יצרנית משקאות בריטית, בשם Brewdog, מייצרת משקה “בירה” דלת אלכוהול (0.5%) בשם Punk AF. החברה השיקה קמפיין שכלל פרסום חוצות ופרסומות בנקודות המכירה (פאבים נבחרים). על השלטים מופיע “פק-שוט” של המוצר והכיתוב, שקשה לתרגמו
“נאה דורש ונאה מקיים” או: ואולי נייקי היא לא באמת חברה אמיצה?
“האמן במשהו. אפילו אם פירוש הדבר הוא להקריב הכל.” משפט חזק.
כותרת חזקה למודעה חזקה של נייקי. כותרת הרשומה לרוחב המודעה, מרוחה על פניו של קולין קפרניק, שחקן הפוטבול השחור אשר לפתע פתאום, בעונת המשחקים 2016, החליט לכרוע ברך, במקום לעמוד דום, בעת השמעת ההמנון של ארצות הברית בטקסי פתיחת משחקי הפוטבול בליגה המקצוענית ה – NFL. קפרניק, שחקן מצטיין, בחר במחאה שקטה כנגד אלימות המשטרה כלפי שחורים וחוסר השיוויון. שחקנים שחורים נוספים הצטרפו לפעולת המחאה וגם הם כרעו ברך במקום לעמוד דום.