מזה זמן רב שהרגולציה כופה על יצרניות הסיגריות לציין אזהרות מאזהרות שונות על גבי אריזות המוצר ובפרסומות שלהן. מה לא נאמר באזהרות אלה לגבי הסיגריות? שהן מזיקות לבריאות, ו/ או גורמות למוות, ו/ או למחלות קשות, ו/ או לאימפוטנציה, כיד היצירתיות של המזהיר. לעומת סיגריות, למשקאות המכילים אלכוהול יש פוטנציאל נזק לא רק לטווח הארוך. פוטנציאל הנזק של המשקאות יכול לבוא לידי ביטוי בנזקים עקיפים מייד בסמוך לשימוש. נהיגה תחת השפעת אלכוהול, התנהגות אלימה ועוד.
והנה, לגבי המשקאות האלכוהוליים, דווקא היצרניות הן אלה שהחלו במהלך של רגולציה עצמית ומצאו לנכון לציין בפרסומות המלצה לצריכה מוגבלת, כמו “שתו באחריות”, או “שתו כל עוד זו הנאה”.
הציניקנים, ויש רבים כאלה, יטענו שמשפטים רפים כאלה, המופיעים במודעות בדרך כלל בכתב קטן ולא בולט, הם בעצם סוג של “כיסוי ישבן” ורצון לצאת טוב בעיני החברה. יתרה על כך, טוענים הטוענים, חברות האלכוהול החליטו לציין את ה”אזהרות” במודעות כפעולת מנע, כדי שהרשויות לא תדרושנה אזהרות מפורשות ונמרצות יותר, בכיתוב בולט יותר, כמו שחל על הסיגריות.
צריך להזהר ממשפיענים, או: יוחזר המנדט הבריטי ומיד!
כזכור, תקנות הרשות השניה לטלוויזיה ולרדיו, תקנות מועצת הכבלים והלוויין, תקנון מועצת העיתונות, חוק הבזק מציבים בפני המפרסמים ומשרדי הפרסום שלהם גבולות וסייגים לגבי המותר והאסור בפרסום. בפוסט קודם נדון עניין הרגולציה לגבי פרסומות משוות, ונכתב בו שכל מה שנחשב להפרה של תקנות וחוקים יכול למצוא את מקומו המכובד, יותר או פחות, באתר זה או אחר או ברשתות החברתיות אלא אם כן הוא סותר את עקרונותיו של צוקרברג. הרשת בכלל, כך הסבירו לנו חזור והסבר, היא מתחם פתוח בו הכל מותר, ואם למישהו יש בעיה, שיתבע.
פרסומת משווה ופרסומת מטרילה, או: למה התבלבלה יובל?
יובל, סטודנטית ערנית וסקרנית שאלה:
“שאלה כללית בנוגע לפרסומת שגרמה לי להרים גבה. פרסומת של חברת “בייביסיטר” מציגה בפרסומת החדשה שלה את היתרונות שלהם על פני המתחרה “האגיס” וציינו את שם המתחרה באופן ברור וגלוי “בייביסיטר סופג יותר מהאגיס” זה תקין? באמת אפשר לציין את שם המתחרה?”
לאחר שקיבלה את התשובה (שתוצג בהמשך) הגיבה, בתמימות נעורים: “חשבתי שיש כאן שאלה של אתיקה”.
שאלה זו מטרידה לא אחת סטודנטים הלומדים פרסום, וגם צעירים אחרים (ואחרים שאינם צעירים), הנתקלים בפרסומות בהן מותג מתייחס למותגים מתחרים בתוך רצון להציג יתרון. השאלה נובעת מתוך תפיסת עולם חיננית ונאיבית של הצורך ב”משחק הוגן” ובהתנהגות “אתית”. הם שואלים את עצמם האם זה הוגן לומר “אני יותר טוב”? האם כאשר אתה אומר “אני יותר טוב” אתה לא אומר בעצם “הוא פחות טוב”? כלומר האם הוגן לומר “הוא רע יותר?” האם זה הוגן להוריד את המתחרה?
מה חושבים הבריטים על פרסומאים, או: למה הבריטים לא רואים מהיכן זורחת השמש
חברת המחקר הבריטית IPSOS מקיימת מדי שנה, מאז שנת 1983, סקר הבודק את מידת האמון שנותנים הבריטים בבעלי מקצועות שונים. השאלה הנשאלת מדי שנה בסקר מנוסחת באופן הבא (בתרגום מילולי, תוך הקפדה על עקרונות ניסוח שאלות בסקרים): “אקרא בפניך כעת רשימה של סוגים שונים של בני אדם. לגבי כל אחד נא אמור לי אם באופן כללי אתה סומך עליהם שהם אומרים אמת”.
בסקר האחרון, שנערך בשבוע השלישי של חודש אוקטובר 2018, נשאל מדגם מייצג בן 1001 בריטים בגיל 15 ומעלה. הסקר התבצע בראיונות פנים אל פנים (השיטה הקלאסית והאמינה ביותר המוכרת במחקרי שוק) והממצאים שוקללו לייצוג מדוייק של שכבות האוכלוסיה. השנה, לראשונה, כללה רשימת המקצועות, לצד מקצועות כמו רופאים ואחיות, מהנדסים, מורים, עתונאים, עובדי מדינה, פוליטיקאים, שרי ממשלה ועוד, גם פרסומאים (advertising executives).
האם יש מי שמופתע מאד, שהפרסומאים הגיעו למקום
קריאטיב מוצלח כנגד כל הסיכויים, או: החיפושית שהביאה בשורה לעולם הפרסום.
חברת פולקסווגן הודיעה לאחרונה שהיא עומדת להפסיק (והפעם באופן סופי) את ייצור הדגם המיתולוגי שלה, ה”חיפושית”, ובחודש יולי 2019 תתגלגל המכונית האחרונה ממפעלי פולקסווגן במקסיקו. ידיעה זו מחזירה לזיכרון את הקמפיין המופלא שיצרו ל”חיפושית” במשרד הפרסום DDB בשנות השישים של המאה הקודמת, קמפיין שנחשב מאז לאחד המבריקים והמוצלחים שלא לומר אפקטיביים בהיסטוריה של הפרסום.
היוזם של מכונית זו היה לא אחר מאשר הפיהרר הגרמני, אדולף היטלר, אשר, עם עלייתו לשלטון, הטיל על מהנדס הרכב פרדיננד פורשה (כן, כן, ההוא מהמכונית ההיא) לתכנן וליצר מכונית עממית שניתן יהיה לייצרה בהיקפים גדולים. מכונית שתהיה זולה מספיק, גם במונחי האינפלציה של הרייך השלישי, מהירה (100 קמ”ש), חסכונית (15 ק”מ לליטר דלק) ושתוכל להסיע 5 נוסעים. לאחר חמש שנות תכנון, הוחל בהכות לייצור. אולם הייצור בהיקפים גדולים החל רק בשנת 1945 לאחר תום מלחמת העולם השניה. בנוסף למפעלי פולקסוואגן בגרמניה, יוצרה ה”חיפושית” במספר מדינות בעולם, בעיקר במדינות העולם השלישי והכלכלות המתפתחות, כמו ברזיל, ניגריה, דרום אפריקה ומקסיקו.
“איקאה” מנסה להוציא עוד מיץ מאותו לימון, או: סיפור של עצב וסיפור של תקווה
הרבה לפני עידן ה “סטוריטלינג”, בתקופה שמשרדי פרסום פשוט יצרו פרסומות המספרות סיפור שאפשר להזדהות איתו, לחוש כלפיו אמפטיה, להתעצבן ממנו ובקיצור לא להשאר אדיש כלפיו, נוצרה הפרסומת של “איקאה”.
הסיפור שסופר בה היה נוגע ללב. סיפור על חברה נאמנה שיום אחד מאסו בה. והיא, כל רצונה היה לגרום רק טוב, לשמח, להועיל ולרצות . באחת נגמרה החברות והחברה גיבורת הסיפור הושלכה אל הרחוב, יחד עם, למרבה ההשפלה, שקית זבל שחורה. וכך מצאה את עצמה ניצבת על שפת המדרכה החורפית מכוסת עלי השלכת, כשהיא בראש מושפל, רטובה מגשם ואולי גם מדמעות עצב, רועדת מקור ורוח ואולי גם מעלבון, משקיפה אל החלון המואר של ביתה לשעבר ורואה כיצד נמצא לה תחליף בדמות של חדשה וצעירה ממנה. סיפור שכל אורכו דקה ושאי אפשר שלא לחוש בעיקבותיו עצב עמוק ורחמים עזים. וכדי להרגיע אותנו, מופיע בסוף הסרטון איש מוזר ורטוב הטוען שאל לנו להתעצב אל ליבנו שכן לגיבורה שלנו אין רגשות. איך הוא יכול לומר כך מול מה שראינו? ממש מוזר!
אבל האמת היא שלא זו הסיבה לכך שאנחנו לא צריכים להיעצב.
