ענייני פרסום

חברת המחקר הבריטית IPSOS מקיימת מדי שנה, מאז שנת 1983, סקר הבודק את מידת האמון שנותנים הבריטים בבעלי מקצועות שונים. השאלה הנשאלת מדי שנה בסקר מנוסחת באופן הבא (בתרגום מילולי, תוך הקפדה על עקרונות ניסוח שאלות בסקרים): “אקרא בפניך כעת רשימה של סוגים שונים של בני אדם. לגבי כל אחד נא אמור לי אם באופן כללי אתה סומך עליהם שהם אומרים אמת”.
בסקר האחרון, שנערך בשבוע השלישי של חודש אוקטובר 2018, נשאל מדגם מייצג בן 1001 בריטים בגיל 15 ומעלה. הסקר התבצע בראיונות פנים אל פנים (השיטה הקלאסית והאמינה ביותר המוכרת במחקרי שוק) והממצאים שוקללו לייצוג מדוייק של שכבות האוכלוסיה. השנה, לראשונה, כללה רשימת המקצועות, לצד מקצועות כמו רופאים ואחיות, מהנדסים, מורים, עתונאים, עובדי מדינה, פוליטיקאים, שרי ממשלה ועוד, גם פרסומאים (advertising executives).
האם יש מי שמופתע מאד, שהפרסומאים הגיעו למקום Continue reading →

חברת פולקסווגן הודיעה לאחרונה שהיא עומדת להפסיק (והפעם באופן סופי) את ייצור הדגם המיתולוגי שלה, ה”חיפושית”, ובחודש יולי 2019 תתגלגל המכונית האחרונה ממפעלי פולקסווגן במקסיקו. ידיעה זו מחזירה לזיכרון את הקמפיין המופלא שיצרו ל”חיפושית” במשרד הפרסום DDB בשנות השישים של המאה הקודמת, קמפיין שנחשב מאז לאחד המבריקים והמוצלחים שלא לומר אפקטיביים בהיסטוריה של הפרסום.
היוזם של מכונית זו היה לא אחר מאשר הפיהרר הגרמני, אדולף היטלר, אשר, עם עלייתו לשלטון, הטיל על מהנדס הרכב פרדיננד פורשה (כן, כן, ההוא מהמכונית ההיא) לתכנן וליצר מכונית עממית שניתן יהיה לייצרה בהיקפים גדולים. מכונית שתהיה זולה מספיק, גם במונחי האינפלציה של הרייך השלישי, מהירה (100 קמ”ש), חסכונית (15 ק”מ לליטר דלק) ושתוכל להסיע 5 נוסעים. לאחר חמש שנות תכנון, הוחל בהכות לייצור. אולם הייצור בהיקפים גדולים החל רק בשנת 1945 לאחר תום מלחמת העולם השניה. בנוסף למפעלי פולקסוואגן בגרמניה, יוצרה ה”חיפושית” במספר מדינות בעולם, בעיקר במדינות העולם השלישי והכלכלות המתפתחות, כמו ברזיל, ניגריה, דרום אפריקה ומקסיקו. Continue reading →

הרבה לפני עידן ה “סטוריטלינג”, בתקופה שמשרדי פרסום פשוט יצרו פרסומות המספרות סיפור שאפשר להזדהות איתו, לחוש כלפיו אמפטיה, להתעצבן ממנו ובקיצור לא להשאר אדיש כלפיו, נוצרה הפרסומת של “איקאה”.

הסיפור שסופר בה היה נוגע ללב. סיפור על חברה נאמנה שיום אחד מאסו בה. והיא, כל רצונה היה לגרום רק טוב, לשמח, להועיל ולרצות . באחת נגמרה החברות והחברה גיבורת הסיפור הושלכה אל הרחוב, יחד עם, למרבה ההשפלה, שקית זבל שחורה. וכך מצאה את עצמה ניצבת על שפת המדרכה החורפית מכוסת עלי השלכת, כשהיא בראש מושפל, רטובה מגשם ואולי גם מדמעות עצב, רועדת מקור ורוח ואולי גם מעלבון, משקיפה אל החלון המואר של ביתה לשעבר ורואה כיצד נמצא לה תחליף בדמות של חדשה וצעירה ממנה. סיפור שכל אורכו דקה ושאי אפשר שלא לחוש בעיקבותיו עצב עמוק ורחמים עזים. וכדי להרגיע אותנו, מופיע בסוף הסרטון איש מוזר ורטוב הטוען שאל לנו להתעצב אל ליבנו שכן לגיבורה שלנו אין רגשות. איך הוא יכול לומר כך מול מה שראינו? ממש מוזר!
אבל האמת היא שלא זו הסיבה לכך שאנחנו לא צריכים להיעצב.

Continue reading →

על התכונה המשונה של מנהלי שיווק מסויימים שלא להשתמש בטקסט: “די, נמאס. כולם כבר ראו/שמעו. תביאו לנו משהו חדש” בשיח שלהם עם משרדי הפרסום כבר נכתב בעבר. לכן, גם הפעם יסופר סיפורה של סיסמה אשר מלווה מותג מצליח כבר שלושים שנה ואין שום סימן שהיא הולכת לאיזה שהוא מקום אחר.

המדובר בסיסמה הידועה של נייקי: “פשוט עשה (או עשי, או עשו) זאת” או בשפתם: ” Just Do It”.
על מקורה ועל נסיבות המצאתה מסופרות אגדות אורבניות רבות.

Continue reading →

במחצית שנות השמונים של המאה הקודמת הגיעו שתי ענקיות המשקה האמריקאיות, פפסי קולה וקוקה קולה, למסקנה שהדרך היעילה ביותר להגיע לתשומת הלב של הדור הצעיר היא באמצעות משפיענים (אושיות השפעה כבר אז? משונה, לא?), אמנים אהובים ופופולריים שיבצעו קליפים פרסומיים. שתי החברות התחרו בחמת זעם על המשפיענים. כך קוקה קולה גייסה את וויטני יוסטון ופפסי את מייקל ג’קסון, בין השאר.
שתי החברות רצו מאד זמרת אחת שנהגה לשיר שירים ובלדות רומנטיים על אהבה, מסיבות והחיים הטובים. הזמרת הפופולרית שנהגה לשיר בליווי גיטרה היתה מדונה, והחברות חיזרו אחריה נמרצות.

לאחר שבדצמבר 1988 הודיעה קוקה קולה שהחתימה את ג’ורג’ מייקל, הודיעה פפסי, בינואר 1989, שלאחר שמונה חודשים של חיזור נמרצים נעתרה מדונה לקשור עצמה עם פפסי בחוזה מסחרי מבטיח לשני הצדדים. באותו חודש ממש הקליטה מדונה אלבום חדש שכלל שירים בסגנון בלדות אישיות לצד שירים קצביים יותר והיא תכננה לצאת למסע הופעות ברחבי העולם לקדם את האלבום.
החוזה, בהיקף של 5 מיליון דולר, כלל תועלות לשני הצדדים. Continue reading →

משחקי גביע העולם בכדורגל, מוסקבה 2018, חלפו עברו. וכמו קצף על פני המים נותר רק זיכרון רחוק ועמום. עיסוק בהם נראה כמו העיסוק הכי לא אקטואלי ומיותר בעולם.
אבל פרסומת קטנה של חברת התעופה הבריטית בריטיש איירווייס, מחזירה לזיכרון את המשחקים הללו, ויותר מכך את התקוות, הפאתטיות יש לומר, של הנבחרת האנגלית, הלוזרית הנצחית.
כזכור, משהגיעה נבחרת אנגליה לשמינית הגמר, איבדו האנגלים קשר עם המציאות. אוויר הפסגות דליל החמצן בשילוב אלכוהול הבירות האהובות גרם להם לאבד את הקשר עם המציאות, והם החלו לפנטז, ואולי להזות, על כך שהם יכולים לזכות בגביע העולם. וכמי שמספרים לעצמם ולעולם

שהם אלה שהמציאו את משחק הכדורגל, ושאנגליה היא היא הבית האמיתי של המשחק, הם טבעו את האמירה היומרנית: “להחזיר את הכדורגל הביתה” (לא פחות).
הפרסומת של בריטיש איירווייס, קטנה נחמדה ומחוכמת, משקפת את האווירה האופורית המנותקת שאפיינה את אנגליה כולה. הפרסומת נראית כמו הספח הנמצא בקצה של כרטיס עליה למטוס, עליו נראים הפרטים הבאים:

שם הנוסע: כדורגל
מוצא הטיסה: מוסקבה
יעד הטיסה: הביתה (הדהוד לאמירה ההיא)
מס’ הטיסה: 018 BA (שנת 2018?)
תאריך: 15 ביולי (תאריך המשחק)
שעת הטיסה: 18:00 (שעת המשחק)
שער (GATE): דרום (South). (יו, מגניב, משחק מילים – Southgate)
שעת סגירת השער: 1966 (השנה בה הנבחרת האנגלית זכתה בגביע העולם בפעם האחרונה)
מושב: H52 (?)

זהו. רק חבל שהנוסע לא הגיע לטיסה.